הצגת ה'

זמן קריאה: 7 דקות

מצגת ה': חג נרות

עבור כנסיית ירושלים, התאריך שנבחר לחג המצגת היה בתחילה ה-15 בפברואר, 40 יום לאחר לידתו של ישו, שאותו חגג המזרח ב-6 בינואר, בהתאם להלכה היהודית שקבעה את מרחב הזמן הזה בין לידת ילד וטיהור אמו.

כאשר הפסטיבל התפשט למערב במאות ה-6 וה-7, הוא הוקדם ל-2 בפברואר, כי הולדתו של ישו נחגגה ב-25 בדצמבר.

ברומא שולבה המצגת עם טקס תשובה שנחגג בניגוד לטקסים הפגאניים של ה"lustrations". לאט לאט השתלטה החגיגה על תהלוכת התשובה שהפכה למעין חיקוי של הצגת המשיח בבית המקדש.

סרגיוס הראשון (687-701), ממוצא מזרחי, תורגם ללטינית את שירי הפסטיבל היווני, אשר אומצו לתהלוכה הרומית. במאה ה-10 ארגנה גאליה ברכה חגיגית של הנרות ששימשו בתהלוכה זו; מאה שנה לאחר מכן הוסיף את האנטיפוןLumen ad revelationemעם השיר של שמעון(Nunc dimittis).

מתוך הדרשה של יוחנן פאולוס השני

בזיליקת הוותיקן - יום שלישי, 2 בפברואר 1993

אחים ואחיות יקרים,בחגיגה החגיגית הזו של חג הצגתו של ישוע בבית המקדש, אני מברך בברכה את כולכם שהגיעו לכאן.

"לפי הרוח נרגש הוא הלך לבית המקדש" (ל"ב, כ"ז). המילים, שאנו קוראים בקטע הבשורה של הליטורגיה של היום, מתייחסות לשמעון, ישראלי אדוק אשר"הוא חיכה לנוחות ישראל", כלומר ביאת המשיח. דבר ההתגלות הופקד בידיו ברגע הצגתו של ישוע בבית המקדש בירושלים, ארבעים יום לאחר לידתו בבית לחם.

האוונגליסט מדגיש כיצד רוח הקודש הייתה על האיש ירא האלוהים הזה (השוו.Lc2, 26), שהודיע ​​לו על כך"לא היה רואה את המוות בלי שראה קודם את משיח ה'" (ל"ב, כ"ו).

האוונגליסט חוזר ומדגיש במיוחד ששמעון, שהתרגש מהרוח, הלך למקדש ביום"ההורים הביאו לשם את ישוע התינוק כדי למלא את התורה" (לוק ב', כ"ז).

יחד עם שמעון מציג הטקסט האוונגליסטי גם את אנה הנביאה, ובכך מדגיש את השתתפותה בהתגלות המשיח:"בהגיעה לאותו רגע, החלה גם היא לשבח את ה' ודיברה על הילד לאלה הממתינים לגאולת ירושלים" (ל"ב, ל"ח).

הצגתו של ישו במקדש בירושלים קשורה קשר הדוק עם תעלומת ההתגלות. ההתגלות מדגישה למעשה את הנוכחות והפעולה של רוח הקודש, המנחה אנשים לפגוש ולהכיר את המושיע ולאחר מכן להעיד עליו. רוח הקודש תרד על השליחים ביום חג השבועות.

ברגע המצגת הנוכחות שלו מקדימה ומכינה את היום הזה. צופה ומכין, 30 שנה לפני, את ההתגלות על גדת הירדן ואת כל השליחות המשיחית של ישו מנצרת. יחד עם זאת, הצגתו של ישוע במקדש מבטאת באופן דרמטי את השיטות של משימת הצלה זו.

שמעון פונה למרים, אמו של ישוע: "הוא כאן לחורבן ותקומה של רבים בישראל, אות סתירה, לגילוי מחשבות לבבות רבים."(Lc2, 34-35). מואר ברוח הקודש, שמעון רואה בילד, שהוגש לאלוהים על ידי מרים ויוסף, זה שבא לטפל בבני אברהם."לכן היה עליו לעשות עצמו כמו אחיו בכל דבר, להיות כהן גדול רחום ונאמן בדברים הקשורים לאלוהים, לכפר על חטאי העם" (הב ב' יז).. אבל האם סימאונה כבר רואה את כל זה? האם גם אנה הנביאה באמת רואה את זה?

אולם הכנסייה מוצאת את כל זה בעדותם. הוא מוצא את זה במילותיו של סימאונה. הכנסייה מוצאת בהם גם התייחסות רוחנית למקדש ההוא, שדלתותיו מרימות את חזיתותיהן כדי שמלך התהילה יוכל להיכנס (השוו.סאלכ"ד (23),7); מי שבאותו הזמן הוא גם סימן לסתירה [...] אמן!

© זכויות יוצרים 1993 – חנות הספרים של הוותיקן

כשהסתיימו ימי הטהרה שלהם, על פי תורת משה, הביאו מרים ויוסף את הילד לירושלים כדי להציגו בפני ה' - כפי שנכתב בתורת ה': "כל בכור זכר יקודש. לה'" - ולהקריב כקורבן זוג יונים או שתי יונים צעירות, כפי שהחוק קובע.

עתה היה בירושלים איש בשם שמעון, צדיק וירא שמים, אשר חיכה לנחמת ישראל, ורוח הקודש הייתה עליו... מתרגש מהרוח, הלך לבית המקדש ובעוד הוריו. נשא את ישוע הילד לעשות את מה שהתורה קבעה לגביו, הוא גם קיבל אותו בזרועותיו ובירך את אלוהים באומרו: "עכשיו אתה יכול לשחרר את עבדך בשלום, אדוני, על פי דברך, כדי שעיני ראו. ישועתך, שהוכנה על ידך לפני כל העם: אור לגלותך לגויים ותפארת עמך ישראל" (ראה לוקס ב':22-40).

ההצעה

על פי תורת משה, הזכר הבכור היה רכוש ה' ונועד לעבודת בית המקדש. כאשר לימים השתלטו צאצאי לוי, הלויים, על שירות בית המקדש, התיישנה מרשם זה, אך היה צריך לפדות את הבכור בתרומה כספית למען החזקת הכהן.

הפגישה עם סימאונה

"מתרגש מהרוח, הוא הלך לבית המקדש." פרט שצריך להדגיש הוא ששמעון נע בהשראת רוח הקודש וזה מסביר את "ההכרה" של ישוע כצפוי, אור האנשים. אור מולו נצטרך לנקוט עמדה: "האור האמיתי הגיע לעולם, זה שמאיר כל אדם... ובכל זאת העולם לא זיהה אותו" (יוחנן א, ט-י).

חרב תפיל את הנשמה

שמעון מברך את שני ההורים, אבל המילים מופנות רק לאם. הילד יהיה אות לסתירה: ישוע הוא האור של העולם, אבל הוא יידחה; ישוע יזכה להערצה ונאהב, אך הוא יצלב, יובס; מת ושוב קם. דרך של סתירה, שתסמן את לבה של האם.

הפגישה עם אנה

גם אנה הנביאה מגיעה למקדש. מפרטיה של האוונגליסטית ברור שגם היא אשת אלוהים, זקנה מאוד, אלמנה. היותה "נביאה" מאפשרת לה לראות את מה שאחרים נאבקים לראות: נוכחות האל. היא יודעת ללכת מעבר למראה החיצוני ורואה בילד את הצפוי מהאנשים.

ההשתאות

הגיל הממוצע בזמן ישוע היה בערך 40. מסופר על שמעון ואנה שהם היו "זקנים". בדרך כלל קשישים חיים על זיכרונות, על נוסטלגיה לזמנים עברו, בעוד שצעירים חיים על תקוות ומסתכלים קדימה. במקרה הזה אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם שני קשישים שמסתכלים קדימה מול הילד, מחכים ומתפעלים. הם שרים על שמחה ותקווה. פרטים המבהירים עד כמה הם צעירים בנפשם, כי זה לב מאוכלס בה' והבטחותיו: וה' אינו מאכזב.

נביאים

גם אנחנו מעורבים ב"חזון" הזה. כי אלה שמסכימים לחיות את הבשורה הם ויהיו סימן לסתירה. נקיטת עמדה מול האדון ישוע, אור העם, דורשת אומץ, אבל אפילו יותר מחייבת קודם כל להיות "של אלוהים", כמו שמעון ואנה.

הוא גם מבקש מודעות לכך שלא תמיד הכל ברור, כמו ליוסף ומריה, ש"הם נדהמו" על מה שנאמר, ובהמשך, אנו יודעים שמול העייפות הזו מרי "שמרה והרהגה".

מקור © חדשות הוותיקן – Dicasterium pro Communicatione

עזרו לנו לעזור!

בתרומתך הקטנה אנו מעלים חיוך לחולי סרטן צעירים

---