זמן קריאה: 7 דקות

הנצחת כל הנפטרים הנאמנים

אינדקס תוכן

סיכום

כבר במאה ה-2 ישנן עדויות על כך שהנוצרים התפללו וחגגו את הסעודת עבור נפטריהם. בתחילה ביום השלישי לאחר הקבורה, אחר כך ביום השנה. ואז, ביום ה-7, ה-30. השנה הרשמית היא 998, כאשר אב המנזראודילו מקלוני(994-1048) הפך את ההנצחה הזו של ה-2 בנובמבר לחובה בכל המנזרים שהיו נתונים לו. בנדיקטוס ה-15, בשנת 1915, התיר לכל הכוהנים לחגוג מיסות מרובות ביום זה, בתנאי שהמנחה תישאר רק למיסה אחת. הליטורגיה מציעה מיסות שונות ביום זה, שכולן מטרתן להדגיש את תעלומת הפסח, ניצחונו של ישוע על החטא והמוות.

טקסט (לקוח מהמיסה הראשונה)
"כל מה שהאב נותן לי יבוא אלי: את מי שבא אלי לא אגרש, כי ירדתי מהשמים, לא לעשות את רצוני, אלא את רצונו של מי ששלח אותי.

וזהו רצונו של שולחני: שלא אאבד דבר ממה שנתן לי, אלא שיקימו ביום האחרון. כי זה רצונו של אבי: שכל הרואה את הבן ומאמין בו יהיו לו חיי נצח; ואני אקים אותו ביום האחרון"(יוחנן ו,37-40).

רצון האל

המסר המהפכני הוא שכל אחד "הוא רואה את הבן ומאמין בו יש לו חיי נצח... ואני אקים אותו לתחייה".

Noi sappiamo per esperienza che il corpo si decompone: ma il corpo non è tutto l’uomo!

L’uomo come persona è partener del dialogo con Dio, e Lui non lo lascia cadere, non lo dimentica, perché Dio è fedele alle sue promesse. Dio ha scritto nel palmo della sua mano ognuno di noi, e di nessuno si dimentica, perché Lui è Padre.

זהו לב המסר שישוע השאיר לנו. למען האמת הזו, ישוע הפך לאדם, מת על הצלב וקם שוב: כדי להפוך אותנו למשתתפים בשמחת התחייה: "תן להם, אדוני, ולכל אלה המנוחים במשיח, אושר, אור ושלום", אנו מדקלמים. בקאנון א' של המיסה, ברגע הזיכרון של הנפטר

תן לעצמך להיות מופתע

Che noi sopravviveremo è cosa certa, ce lo ha detto Gesù!

Come questo poi accadrà, non lo sappiamo, possiamo intuirlo ponendoci in ascolto della Parola del Vangelo.

עם זאת, נותרה התקווה שנוכל להיות מופתעים מטובו של אלוהים, מרחמיו. יש לנו את הפרמטרים שלנו, שבאמצעותם נמדוד את אירועי החיים, אבל אנחנו חייבים להשאיר לאלוהים את הפרמטרים שלו, שאינם שלנו: ודווקא זה יפתיע אותנו ברגע שנעבור את דלת השמים.

צעד אחד קדימה

Il morire non è uno scomparire, ma un esserci in modo nuovo.

È il sapere che chi ci ha preceduto è un “passo oltre” nel cammino della vita. È giunto in cima, mentre noi siamo ancora lungo il sentiero della vita; è oltre la curva, mentre noi siamo ancora lungo il rettilineo. La morte, dunque, non è la fine di tutto, ma l’inizio di una vita nuova per la quale ci siamo e ci stiamo preparando da tempo.

הנצחת הנפטר, אם כן, אינה רק "היזכרות" של מי שכבר אינו נוכח, אלא גשר שמחכה לנו בסוף החיים ואשר יוביל אותנו אל החוף השני אליו נועדנו כולנו. . עזרו לא לתת לעצמנו להטביע בהרבה דברים, לשכוח שהכל עובר, אבל אלוהים נשאר.

מוות של אחות

פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, ormai riconciliato con Dio, con se stesso e con il creato, verso la fine della vita riesce a riconciliarsi anche con la morte, tanto da arrivare a definirla “sorella”, segno che anche per lui si è trattato di un mistero da capire e accogliere.

A differenza della società odierna, che tenta ogni modo di nascondere la realtà della morte, illudendosi di essere eterna, san Francesco ci insegna a guardarla, a capirla, a considerarla una “sorella”, parte di noi. In fondo, è un fatto reale quanto l’esistere.

È un atto di onestà intellettuale, ancor prima che spirituale. La paura di fronte a “sorella morte” è certamente dettata dall’ignoto, dal non sapere cosa ci sia al di là della “porta”, e questo crea un certo disagio. In secondo luogo, non nascondiamocelo, temiamo il “peso” delle nostre azioni, perché comunque alla fin fine siamo tutti credenti in fondo al cuore, e sul finir della vita ci domandiamo come abbiamo vissuto.

הניסיון הזה מוביל אותנו להתפלל עבור מי שקדמו לנו, כמעט כאילו אנחנו עדיין רוצים לעזור ולהגן עליהם, כמו גם לבקש שיעזרו ויגונו.

Una cosa è certa: la morte noi la leggiamo alla luce della risurrezione di Gesù.

זה הכוח שלנו והשלווה שלנו. הוא פתח עבורנו את הדרך המובילה עם האמת לחיים. ישוע עצמו הזכיר לנו שאנו נוצרים לנצח: אלף השנים שלנו הן כמו יום אחד לפני אלוהים, ותקופת החיים הקצרה והחולפת הזו אינה הגיונית אם היא לא מוקרן לקראת חוויה אמיתית יותר, כמו שישוע עצמו הזכיר לנו: "מי שרואה את הבן ומאמין בו יש לו חיי נצח".

Un’ultima cosa. Gesù si è fatto uomo per aiutarci a vivere “da Dio”; è morto, sepolto e disceso agli inferi affinché nessuno si sentisse escluso dalla sua azione di salvezza.

Perché io non abbia paura e non mi senta solo e abbandonato, in balia delle mie paure, Gesù stesso ha scelto di “abitare” ogni luogo, anche il più infimo, pur di “farmi compagnia” in quel momento. Non c’è “spazio” della vita e della morte che lui non abbia visitato, e questo mi dà la certezza che Lui mi accoglierà a braccia aperte in qualunque situazione “cadrò”: sia oggi nel peccato, sia domani nella morte,

Lui c’è. Perché Lui ha vinto il peccato e la morte e mi ha preparato un posto nella Casa del Padre. Questo mi basta per camminare con fiducia e speranza il cammino della vita, “Anche se dovessi camminare in una valle oscura” (Sal 23), Lui c’è.

ואיתי.

תְפִלָה

מנוחה נצחית נותנת להם אדוני,
ויאיר עליהם אוֹר נִצחִי,
שינוחו על משכבם בשלום. אָמֵן

רקוויאם אטרנם

Réquiem aetérnam dona eis, Dómine,
et לוקס אור תמידי הוא.
Requiéscant בקצב.
אָמֵן.

מקור © חדשות הוותיקן – Dicasterium pro Communicatione

Commemorazione di tutti i fedeli defunti — *הבית של יוג'ין*

La pietas verso i morti risale agli albori dell’umanità. In epoca cristiana, fin dall’epoca delle catacombe l’arte funeraria nutriva la speranza dei fedeli.

ברומא, בפשטות נוגעת ללב, נהגו הנוצרים לייצג את דמותו של לזרוס על קיר הנישה שבה נקבר אחד מקרוביהם. כמעט כאילו מתכוון: כשם שישוע בכה על חברו לזרוס והחזיר אותו לחיים, כך הוא יעשה גם עבור תלמידו הזה!

La commemorazione liturgica di tutti i fedeli defunti, invece, prende forma nel IX secolo in ambiente monastico.

La speranza cristiana trova fondamento nella Bibbia, nella invincibile bontà e misericordia di Dio. «Io so che il mio redentore è vivo e che, ultimo, si ergerà sulla polvere!», esclama Giobbe nel mezzo della sua tormentata vicenda.

Non è dunque la dissoluzione nella polvere il destino finale dell’uomo, bensì, attraversata la tenebra della morte, la visione di Dio.

הנושא נלקח בעוצמה אקספרסיבית על ידי השליח פאולוס המציב את המוות-תחייתו של ישוע ברצף בלתי נפרד.

התלמידים נקראים לאותה חוויה, ואכן כל קיומם נושא את הסטיגמטה של תעלומת הפסח, מונחית על ידי רוחו של הקים. זו הסיבה שהמאמינים מתפללים עבור יקיריהם שנפטרו ובוטחים בהשתדלותם. לבסוף, יש להם תקווה להצטרף אליהם בגן עדן כדי להצטרף לנבחרים להלל את כבוד ה'.