זמן קריאה: 10 דקות

המרה של סנט פול

אינדקס תוכן

סיכום

"מי יפריד אותנו מאהבת המשיח? צרה, ייסורים, רדיפות, רעב, עירום, סכנות, החרב? לפי שכתוב: בגללך אנו מוותים כל היום, נחשבנו כצאן לטבח. אבל בכל הדברים האלה אנחנו שוררים בזכות מי שאהב אותנו. אכן, אני משוכנע שלא מוות ולא חיים, לא מלאכים ולא כוחות, לא ההווה ולא העתיד, ולא גובה ולא עומק, ולא שום דבר נברא אחר, לא יוכלו להפריד בינינו לבין האהבה שיש לאלוהים אלינו במשיח. ישוע אדוננו." (רומא 8, 35-39)

ה' סבלני, וחסדיו מתבטא בדרכים רבות ובמקומות רבים. הוא חיכה לשאול בדרך לדמשק, כדי לשנות את ליבו ולהפוך אותו לאחד משליחיו הנאמנים ביותר. לעשות אותו קדוש. הוא חיבק אותו באורו ובקולו כשהוא דהר לעבר העיר שבה נוצרים רבים מצאו מקלט. טרף למעקב, אליו הסמיך אותו הכהן הגדול.

פרוש מלידה, שומר האורתודוקסיה

שאול היה יהודי, שייך לכת הפרושים, הנוקשה ביותר. לכן היה זה טבעי עבורו, שהוכשר בבית הספר של גמליאל, להפוך את השמירה הנאמנה ביותר של תורת משה רבנו לרדיפה הנוראה ביותר של הנוצרים הראשונים. לאחר שגירש אותם מירושלים, החליט להצטרף אליהם עד דמשק, שם הסתתרו. אבל בדיוק כאן חיכה לו ה'.

המפגש עם ישו

ויהי, בדרכו ועמד להתקרב לדמשק, לפתע מקיף אותו אור מן השמים, וכשנפל ארצה, שמע קול אומר לו: "שאול, שאול, למה אתה עושה זאת. לרדוף אותי? (מעשי השליחים 9.4)". "מי אתה?" הוא שאל. "הישוע הזה שאתה רודף," הוא שמע את עצמו עונה. "מה אתה רוצה שאני אעשה, אדוני?" הוא שאל שוב.

"לך לדמשק ושם אראה לך את רצוני," הוא ענה שוב. כך, עיוור וחסר מילים, אך עם נשמה חדשה, הוא הגיע לדמשק ונשאר כאן שלושה ימים בצום ובתפילה מתמדת, עד שהגיע אליו הכומר אנאניאס - עוד קדוש שהכנסייה זוכרת היום תמיד - שהטביל אותו בו. אהבת המשיח, הנותנת לו לא רק את מראה העיניים, אלא גם את מראה הלב.

בישור בתנועה

דווקא בדמשק יתחיל פאולוס את הטפתו, ואחר כך יעבור לירושלים. כאן הוא יפגוש את פטרוס ואת השליחים האחרים: נזהר בתחילה, אחר כך יקבלו את פניו ביניהם וידברו איתו ארוכות על ישוע.בשובו למולדתו טרסוס, הוא המשיך במלאכת הבישור, תמיד התנגש בתמיהה של רבים , יהודים ונוצרים, על השינוי שחל. לאחר טרסוס פול ייסע לאנטיוכיה, שם יצור קשר עם הקהילה המקומית. המיסיונר האמיתי הראשון בהיסטוריה, עם הצורך להביא את המילה לכל האנשים, איש לא יכול היה להפריד כעת בין פאולוס לאהבת המשיח.

מקור © חדשות הוותיקן – Dicasterium pro Communicatione

בנדיקטוס ה-16 (3 בספטמבר 2008)

אחים ואחיות יקרים,

הכנסייה של היום תוקדש לחוויה שעברה פאולוס הקדוש בדרך לדמשק ולכן למה שנהוג לכנות את המרתו.

דווקא בדרך לדמשק, בתחילת שנות ה-30 של המאה הראשונה, ולאחר תקופה בה רדפה את הכנסייה, הרגע המכריע של חַיִים של פול. נכתב על כך רבות וכמובן מנקודות מבט שונות. מה שבטוח הוא שחל שם מפנה, או יותר נכון היפוך פרספקטיבה. ואז, באופן בלתי צפוי, הוא החל לשקול "הפסד" ו"זבל" כל מה שהיווה עבורו בעבר את האידיאל הגבוה ביותר, כמעט את הסיבה לקיומו (ראהפיל 3,7-8). מה קרה?

יש לנו שני סוגי מקורות בהקשר זה. הסוג הראשון, הידוע ביותר, הם הסיפורים שכתב לוקה, שמספר את האירוע שלוש פעמים ב-מעשי השליחים(השווה9,1-19;22,3-21;26,4-23). הקורא הממוצע אולי מתפתה להתעכב יותר מדי על כמה פרטים, כמו האור מהשמים, הנפילה לאדמה, הקול הקורא, המצב החדש של העיוורון, הריפוי באשר לנפילת קשקשים מהעיניים. את הצום.

Ma tutti questi dettagli si riferiscono al centro dell’avvenimento: il Cristo risorto appare come una luce splendida e parla a Saulo, trasforma il suo pensiero e la sua stessa vita. Lo splendore del Risorto lo rende cieco: appare così anche esteriormente ciò che era la sua realtà interiore, la sua cecità nei confronti della verità, della luce che è Cristo. E poi il suo definitivo “sì” a Cristo nel battesimo riapre di nuovo i suoi occhi, lo fa realmente vedere.

Nella Chiesa antica il battesimo era chiamato anche “illuminazione”, perché tale sacramento dà la luce, fa vedere realmente. Quanto così si indica teologicamente, in Paolo si realizza anche fisicamente: guarito dalla sua cecità interiore, vede bene.

San Paolo, quindi, è stato trasformato non da un pensiero ma da un evento, dalla presenza irresistibile del Risorto, della quale mai potrà in seguito dubitare tanto era stata forte l’evidenza dell’evento, di questo incontro. Esso cambiò fondamentalmente la vita di Paolo; in questo senso si può e si deve parlare di una conversione.

Questo incontro è il centro del racconto di san Luca, il quale è ben possibile che abbia utilizzato un racconto nato probabilmente nella comunità di Damasco. Lo fa pensare il colorito locale dato dalla presenza di Ananìa e dai nomi sia della via che del proprietario della casa in cui Paolo soggiornò (cfr At 9,11).

Il secondo tipo di fonti sulla conversione è costituito dalle stesse Lettereשל סנט פול. הוא מעולם לא דיבר בפירוט על האירוע הזה, אני חושב בגלל שהוא יכול היה להניח שכולם ידעו את מהות הסיפור שלו, כולם ידעו שמרודף הוא הפך לשליח נלהב של ישו. וזה קרה לא בעקבות השתקפותו של האדם עצמו, אלא בעקבות אירוע חזק, מפגש עם הקים.

למרות שהוא לא מדבר על הפרטים, הוא מזכיר כמה פעמים עובדה מאוד חשובה זו, כלומר, שגם הוא עד לתחייתו של ישוע, שעליה קיבל מיד את ההתגלות מישו עצמו, יחד עם שליחותו של שליח. הטקסט המובהק ביותר בנקודה זו נמצא בתיאור שלו על מה שמהווה את מרכז תולדות הישועה: מותו ותחייתו של ישוע וההתגלות בפני העדים (ראה.1 קור15).

עם דברי המסורת העתיקה, שאותם קיבל גם מכנסיית ירושלים, הוא אומר שישוע שמת נצלב, נקבר וקם שוב הופיע, לאחר תחיית המתים, תחילה לכפאס, כלומר לפטרוס, ולאחר מכן לשנים-עשר. , אחר כך לחמש מאות אחים שברובם עדיין חיו באותה תקופה, אחר כך לג'יימס, ואז לכל השליחים.

ולסיפור הזה שהתקבל מהמסורת הוא מוסיף:"בסוף הוא הופיע גם לי"(1 קור15.8). כך הוא מבהיר שזהו היסוד לשליחתו ולחייו החדשים. יש גם טקסטים אחרים שבהם מופיע אותו דבר:"באמצעות ישוע המשיח קיבלנו את חסד השליח"(השווהרמ1,5); זה עדיין:"האם לא ראיתי את ישוע, אדוננו?"(1 קור9.1), מילים שבהן הוא רומז למשהו שכולם יודעים.

ולבסוף ניתן לקרוא את הטקסט הנרחב ביותרגל1.15-17:"אבל כאשר בחר בי מרחם אמי וקרא לי בחסדיו היה מרוצה לגלות לי את בנו כדי שאוכל להכריז אותו בין הגויים, מיד בלי להתייעץ עם איש, בלי ללכת לירושלים למי שהם. היו שליחים לפני, נסעתי לערב ואז חזרתי לדמשק". בזה"התנצלות עצמית"הוא מדגיש בהחלטיות שגם הוא עד אמיתי של הקים, יש לו שליחות משלו שהתקבלה מיד מהעלה.

אנו יכולים אפוא לראות ששני המקורות, מעשה השליחים ומכתבי פאולוס הקדוש, מתכנסים ומסכימים בנקודה היסודית: הקדום דיבר אל פאולוס, קרא לו לשליח, הפך אותו לשליח אמיתי, עד תחיית המתים, עם המשימה הספציפית להכריז על הבשורה לפגאנים, לעולם היווני-רומי.

ובמקביל למד פאולוס שלמרות המיידיות של יחסיו עם הקדום, עליו להיכנס לקהילה של הכנסייה, עליו להיטבל, עליו לחיות בהרמוניה עם השליחים האחרים. רק בחיבור זה עם כולם הוא יכול להיות שליח אמיתי, כפי שהוא כותב במפורש במכתב הראשון לקורינתים:"גם אני וגם הם כל כך מטיפים וכך האמנתם"(15, 11). יש רק הודעה אחת של הקים, כי המשיח הוא רק אחד.

כפי שאנו יכולים לראות, בכל הקטעים הללו פאולוס לעולם אינו מפרש את הרגע הזה כעובדה של המרה. למה? יש הרבה השערות, אבל בשבילי הסיבה מאוד ברורה. נקודת המפנה הזו בחייו, הטרנספורמציה הזו של כל הווייתו לא הייתה פרי של תהליך פסיכולוגי, של התבגרות או אבולוציה אינטלקטואלית ומוסרית, אלא באה מבחוץ: היא לא הייתה פרי מחשבתו, אלא של המפגש עם המשיח ישוע.

במובן הזה זה לא היה פשוט המרת דת, התבגרות של ה"אגו" שלו, אלא זה היה מוות ותחיית המתים עבור עצמו: אחד מקיומו מת ועוד אחד חדש נולד עם המשיח שקם. בשום אופן אחר לא ניתן להסביר את החידוש הזה של פאולוס. כל הניתוחים הפסיכולוגיים אינם יכולים להבהיר ולפתור את הבעיה.

רק האירוע, המפגש העוצמתי עם המשיח, הוא המפתח להבנת מה שקרה: מוות ותחיה, התחדשות מצד מי שהראה את עצמו ודיבר אליו. במובן העמוק יותר הזה אנחנו יכולים וחייבים לדבר על גיור.

המפגש הזה הוא חידוש אמיתי ששינה את כל הפרמטרים שלו. כעת הוא יכול לומר שמה שהיה חיוני ויסודי עבורו הפך עבורו"אַשׁפָּה"; כבר לא"אני מרוויח", אבל אובדן, כי עכשיו רק החיים במשיח נחשבים.

עם זאת, אסור לנו לחשוב שפול היה סגור על אירוע עיוור. ההיפך הוא הנכון, כי המשיח שקם הוא אור האמת, האור של אלוהים עצמו. זה הרחיב את ליבו, פתח אותו לכולם. ברגע זה הוא לא איבד את מה שהיה טוב ואמיתי בחייו, בנחלתו, אבל הוא הבין בדרך חדשה את החוכמה, האמת, עומק החוק והנביאים, ניכס אותם מחדש בחדש. .

במקביל, נפתחה תבונתו לחכמת עובדי האלילים; לאחר שנפתח למשיח בכל לבו, הוא הפך להיות מסוגל לדיאלוג רחב עם כולם, הוא הפך להיות מסוגל להפוך הכל לכולם. כך הוא באמת יכול היה להיות השליח של עובדי האלילים.

כשמגיעים עכשיו לעצמנו, אנחנו שואלים את עצמנו מה זה אומר עלינו? זה אומר שגם בשבילנו הנצרות אינה פילוסופיה חדשה או מוסר חדש.אנו נוצרים רק אם נפגוש את המשיח. אין ספק שהוא לא מראה את עצמו בפנינו בדרך הזוהרת, שאי אפשר לעמוד בפניה, כפי שעשה עם פאולוס כדי להפוך אותו לשליח של כל האנשים.

אבל גם אנחנו יכולים לפגוש את המשיח, בקריאת כתבי הקודש, בתפילה, בחיים הליטורגיים של הכנסייה. אנחנו יכולים לגעת בליבו של המשיח ולהרגיש אותו נוגע בלבו. רק במערכת היחסים האישית הזו עם המשיח, רק במפגש הזה עם הקדום אנו הופכים באמת לנוצרים. וכך נפתחת השכל שלנו, נפתחת כל חכמת המשיח וכל עושר האמת.

אז הבה נתפלל לה' שיאיר לנו פנים, שיתן לנו בעולמנו את המפגש עם נוכחותו: וכך יתן לנו אמונה תוססת, לב פתוח, צדקה גדולה לכולם, המסוגלת לחדש את העולם.