זמן קריאה: 6 דקות

San Remigio: נחגג ב-13 בינואר (ו-1 באוקטובר)

אינדקס תוכן

סיכום

רמיגיוס מריימס

רמיגיוס מריימס(לאון,437על אודות -ריימס, 13 בינואר 533) היה ארכיבישוף פרנקי.

הוא נערץ כקדוש על ידיכנסיה קתולית. הוא היה יועץ ומזכיר משפטי של המלך.

רחוב רמיגיוס, vescovo di Reims, dopo che il re Clodoveo nel Natale 498 fu iniziato al sacro fonte battesimale ed ai sacramenti della fede, convertì i Franchi a Cristo e, dopo oltre sessant’anni di episcopato, lasciò questa vita ragguardevole per santità.

המהדורה האחרונה של ה-Roman Martyrology (2001) מנציחה את הקדוש רמיגיוס ב-13 בינואר, שלו dies natalis, בעוד הזיכרון הליטורגי האופציונלי שלו בצרפת נחגג ב-15 בינואר, יום קבורתו.

Il calendario della forma extra-ordinaria del Rito Romano pone la sua commemorazione al 1° ottobre, anniversario della traslazione solenne dei suoi resti nella basilica a lui dedicata, traslazione autorizzata dal pontefice San Leone IX il 1° ottobre 1049.

פעם אפילו המרטירולוגיה זכרה אותו ב-1 באוקטובר ועדיין היום במקומות רבים הוא נחגג בתאריך הזה.

אטימולוגיה: Remigio = מי במשוט, חותר, מלטינית

סמל: צוות פסטורלי, בקבוקון שמן

מרטירולוגיה רומית: בריימס, עדיין בגאליה הבלגית, כעת בצרפת, תצהיר של הקדוש רמיגיוס, הבישוף: לאחר שהמלך קלוביס הוכנס לאגן הטבילה הקדוש ולסקרמנטים של האמונה, הוא המיר את הפרנקים למשיח, ולאחר למעלה משישים שנה בתפקיד האפיסקופי, הוא השאיר את החיים האלה בולטים בקדושה.

Nato cittadino romano, Remigio vede crollare nel 476 l’Impero di Occidente e sparire il dominio di Roma nella sua Gallia, che passa in mano alle tribù barbariche di Burgundi, Alamanni e Visigoti. Sul finire del V secolo, il popolo germanico dei Franchi occupa via via il Paese, al quale darà infine anche il proprio nome: Francia.

Remigio appartiene al ceto dei gallo romani, legati da generazioni alla cultura latina, da cui ora provengono molti uomini di Chiesa. Viene acclamato vescovo di Reims prima di compiere i trent’anni, e un suo fratello di nome Principio sarà vescovo di Soissons.

All’epoca, la Gallia è un arcipelago di isole e isolette cattoliche, in un mare formato da Burgundi e Visigoti di fede ariana, mentre le campagne sono ancora pagane, come a loro modo pagani sono anche i Franchi, condotti in Gallia dal re Childerico.

Meno evoluti degli altri popoli, i Franchi sono però dei grandi combattenti (non portano elmo né corazza) e hanno reso buoni servizi militari a Roma in passato.
Morto nel 482 Childerico, gli succede il figlio Clodoveo quindicenne. A lui Remigio, vescovo cattolico in territorio franco, scrive lettere rispettose e insieme autorevoli. Una di esse dice: “Vegliate a che il Signore non distolga lo sguardo da voi. Consigliatevi con i vostri vescovi.

Divertitevi con i giovani, ma deliberate coi vecchi”. Da un lato lo ammonisce, dall’altro riconosce la sua sovranità: un muoversi anche da politico, che è inevitabile per Remigio, “evangelizzatore a vita” tra i Franchi.

E’ un aiuto prezioso per Clodoveo, perché favorisce l’adesione degli altri vescovi e dei gruppi galloromani. Così il re giungerà a essere padrone del Paese, dopo la vittoria del 507 a Vouillé sui Visigoti, dando così l’inizio alla dinastia dei Merovingi. Ma non c’è soltanto la politica. Su di lui influisce fortemente in senso religioso la moglie Clotilde, che è già cattolica; influisce Remigio, che lo istruisce personalmente nella fede.

E molti atti successivi del re Clodoveo rivelano una religiosità personale autentica. Si arriva così al suo battesimo, per opera del vescovo, a Reims, in un giorno di Natale di un anno incerto. Alcuni sostengono fosse il 497. In un’iscrizione della fine del XV secolo a Reims si legge: “L’an de grace cinq cent le roy Clovis – receut a Reims par saint Remy baptesme”. Saremmo allora al 500.

Ma dopo quel Natale, quale che sia, riprende il lungo, feriale lavoro di Remigio per annunciare il Vangelo a chi non è re né principe; senza poeti e cronisti al seguito. Una fatica durata quasi settant’anni, secondo una tradizione. Un’immersione totale nei suoi doveri, oscuramente portata avanti, e di cui si parlerà soltanto dopo la sua morte, quando Remigio sarà acclamato santo direttamente dalla voce popolare.

L’ultima edizione del Martirologio Romano (2001) ricorda San Remigio il 13 gennaio, suo dies natalis, mentre la sua memoria liturgica facoltativa in Francia è celebrata il 15 gennaio, giorno della sua sepoltura. Il calendario della forma extra-ordinaria del Rito Romano pone la sua commemorazione al 1° ottobre, anniversario della traslazione solenne dei suoi resti nella basilica a lui dedicata, traslazione autorizzata dal pontefice San Leone IX il 1° ottobre 1049.

פעם אפילו המרטירולוגיה זכרה אותו ב-1 באוקטובר ועדיין היום במקומות רבים הוא נחגג בתאריך הזה.

San Remigio di Reims — רמיגיוס הקדוש מריימס

כנסיות המוקדשות לסן רמיג'יו:

איטליה
- כנסיית הקהילה של סן רמיג'יו, פוסדינובו (מסה וקררה), שבה נמצאים שרידי הקדוש שהובא לשם ב-1701 מלוקה, כמו גם פסל מהמחצית השנייה של המאה ה-14, פסל חזה שהוצב בחלק העליון של פורטל הכניסה ועוד אזכורים רבים לקדוש הצרפתי.
- כנסיית סן רמיג'יו, קריניאנו (טורינו).
- כנסיית סן רמיג'יו, פירנצה.
- Duomo dei SS. Giovanni Battista e Remigio, Carignano (Torino).
- כנסיית סן רמיג'יו, קאוואסו נואובו (פורדנונה).
- כנסיית סן רמיג'יו, וילאדטי (אלסנדריה).
- כנסיית סן רמיג'יו, גוידו (פאביה).
- אורטוריה של סן רמיג'יו, ורבניה-פאלנזה.
- קהילה של סן רמיג'יו, קולברדה, גוידוניה מונטסליו (רומא).
- קהילה של סן רמיג'יו, ויונה (ברשיה).
- Parrocchia Assunzione di Maria Vergine e San Remigio, Arignano (Torino).
- קהילת סן רמיג'יו וימודרונה, (מילאנו).
- Chiesa dei Santi Ilario e Remigio, Figliaro, Beregazzo con Figliaro, (Como).
- כנסיית סן רמיג'יו, אנדין גאיאנו (ברגמו). בקהילת אנדין נשמר שריד אותנטי של הבישוף הקדוש מריימס, כמו גם פסל עץ, המתאר אותו מטביל את המלך קלוביס, שראשיתו ב-1867 ונעשה כ"אקס וטו" על ידי האוכלוסייה.
- כנסיית סן רמיג'יו בסדריאנו (מילאנו).
- אורטוריה של סן רמיג'יו, Busto Garolfo (מילאנו).
- המנזר לשעבר של סן רמיג'יו של פארודי ליגורה שייך ליישוב בנדיקטיני עתיק במרחק של פחות מ-4 ק"מ מגבי.
- כנסיית הקהילה של Santi Maria e Remigio, בPcetto di Valenza (אלסנדריה).

צָרְפַת
- בזיליקת סן רמיג'יו בריימס.