9 באוקטובר 2019, יום רביעי

זמן קריאה: 3 דקות

יומן בית החולים: 9 באוקטובר 2019, יום רביעי

פוזילי (IS) עדיין ישן כשאנחנו מגיעים לעבודה עם שחר.

לעתים קרובות אנו מביטים מהמרפסת שלנו, לטעום מהאוויר ולהבין אם העולם עדיין מתהפך.

העולם שלנו נעצר ב 13 בספטמבר 2019

הבוקר עובר כרגיל, עם אחיות באות והולכות, תמיד דייקנות, אוהבות, מקצועיות וידידותיות, ורופאים משגיחים בסבלנות על מטופליהם.

זמן ארוחת הצהריים הופך להיות יותר זמן לאוויר צח מאשר לאוכל עצמו: זה הרגע שבו אתה רואה פנים חדשות, ריח חדש; ריח האוכל שמגיע מבחוץ, זה כמעט כאילו עזבנו את ארבעת הקירות האלה ויצאנו לארוחת צהריים במסעדה.

והארוחות שהם מכינים בנוירומד משתווים למסעדה.

תפריט היום: פנטה אלה בוסקאיולה, מנה שנייה פירות ים, כריך, מים ואפרסק.

יוגניו אוכל הכל בטעם ובהנאה. אם היינו בבית הכל היה עוד יותר טעים! אבל אנחנו כאן, וטוב לנו, תודה לאל.

אחר הצהריים מתקשרים אלינו לבדיקת עיניים ומלווה אותנו יוליה היקרה, תמיד חייכנית ואדיבה. יש הרבה אנשים בחדר ההמתנה, אבל כתושבים יש לנו שביל ייעודי שמאפשר לבקר אותנו מוקדם ולא להפריע לתור ההזמנות החיצוניות. כן, כאן בנוירומד הם ממש מאורגנים היטב!

הבדיקה של יוגניו הולכת טוב יותר, רופא העיניים מרגיע אותנו שה- דיפלופיה ancora presente andrà pian piano scomparendo.

E’ stata una bella sorpresa ritrovare nella cartella clinica di Eugenio, che ci accompagna ad ogni spostamento, una cara immagine della Madonna. Questa immagine era stata donata ad Eugenio dal compagno di stanza, amico fraterno Antonio Parente, il giorno del secondo intervento. In sala operatoria era stata tolta e non sapevamo più che fine avesse fatto. Invece, una solerte infermiera, l’ha custodita nella cartella di Eugenio così che non andasse persa.

La notizia positiva del controllo oculistico ci riempie di gioia; il rientro a casa si fa più reale e più vicino. Ci informano che domani Eugenio farà una tac di controllo per vedere che tutto sia a posto e, se così come tutti speriamo, non ci sono controindicazioni, rientreremo a casa dopo-domani.

Da casa, ci arrivano notizie confortanti in merito a Francesca. Amorevolmente accudita da zia Teresa e dalla sua famiglia, la nostra cucciola risente meno della nostra mancanza; siamo noi a non reggere più la sua mancanza e non vediamo l’ora di riabbracciarla.

Eugenio trova sempre un modo per stupirci e, se mai ce ne fosse bisogno, darci prova della sua tenacia. Beve dalla bottiglietta, da solo, coordinando perfettamente il movimento.

Un’altra notte si avvicina, speriamo la penultima qui a Pozzilli.