זמן קריאה: 3 דקות

קראו והאזינו לסיפור "הלבנה מואלטלינה" מאת ג'יאני רודארי

אינדקס תוכן

סיכום

שלום חברים וחברים יקרים מפרנצ'סקה רוברטו שלכם

Giovanni Francesco Rodari, detto Gianni[1] (pronuncia Rodàri, /roˈdari/; Omegna, 23 ottobre 1920 – Roma, 14 aprile 1980), è stato uno scrittore, pedagogista, giornalista e poeta italiano. È l’unico scrittore italiano ad aver vinto il Premio Hans Christian Andersen (1970). (leggi ancora)

היום אני קורא לך את האגדה הזאת מתוך ספר"סיפורים בטלפון" מאת ג'יאני רודארי

בואו נקרא ביחד

צעיר מוולטלינה, שלא הצליח למצוא עבודה בבית, היגר לגרמניה, ודווקא בברלין מצא עבודה באתר בנייה בתור לבנים. מריו - זה היה שמו של הצעיר - שמח מאוד: הוא עבד קשה, אכל מעט וחסך את מה שהרוויח כדי להתחתן.

אולם יום אחד, בזמן שהונחו היסודות של בניין חדש, גשר קרס, מריו
הוא נפל לתוך יציקת בטון מזוין, מת, ולא ניתן היה לשחזר את גופתו.

מריו היה מת, אבל הוא לא חש כאב. הוא נסגר באחד מעמודי הבית בבנייה, והנה הוא היה
stava un po’ stretto, ma a parte questo pensava e sentiva come prima. Quando si fu abituato alla sua nuova situazione, poté perfino aprire gli occhi e guardare la casa che cresceva intorno a lui.

זה היה ממש כאילו הוא זה שנושא את כובד משקלו של הבניין החדש, וזה פיצוי על העצב שלא יכול עוד למסור חדשות על עצמו בבית, לארוסתו המסכנה.

חבוי בקיר, בלב הקיר, אף אחד לא יכול היה לראות אותו או אפילו לחשוד שהוא שם, אבל למריו לא היה אכפת.

הבית צמח עד הגג, דלתות וחלונות הוצבו במקומם, דירות נקנו ונמכרו ואוכלסו ברהיטים, ולבסוף הגיעו לגור בו משפחות רבות.

Mario le conobbe tutte, dai grandi ai piccini. Quando i bambini zampettavano sul pavimento, studiando i loro primi passi, gli facevano il solletico alla mano.

Quando le ragazze uscivano sui balconi o si affacciavano alle finestre per veder passare i loro innamorati, Mario sentiva contro la propria guancia il morbido fruscio dei loro capelli biondi.

Di sera udiva i discorsi delle famiglie radunate intorno alla tavola, di notte i colpi di tosse degli ammalati, prima dell’alba il trillo della sveglia di un fornaio che era il primo ad alzarsi.

חיי הבית היו חייו של מריו, שמחות הבית, קומה אחר קומה, ומכאוביו, חדר אחר חדר, היו השמחות והכאבים שלו.

ואז יום אחד פרצה מלחמה. החלו ההפצצות של כל העיר ומריו
sentì che anche per lui si avvicinava la fine.

פצצה פגעה בבית והפילה אותו. נותרה רק ערימה חסרת צורה של הריסות, של רהיטים שבורים, של ריהוט מרוסק שמתחתיו ישנו לנצח נשים וילדים שנתפסו בשנתם.

רק אז מריו מת באמת, כי הבית שנולד מהקורבן שלו היה מת.