הלוחם והקרבות

זמן קריאה: 3 דקות

Pensieri su “il guerriero e le battaglie”

לִישׁוֹן

עכשיו, כשאני כאן לפניך, בזמן שאתה ישן, או שאתה חושב שאתה ישן ואני בכל מקרה, יש לי זמן לחשוב אחורה על כל הקרבות שלחמת, הו לוחם.

שנלחמנו. ביחד, זה לצד זה. תמיד.

התחלנו להילחם ב-13 בספטמבר 2019: שלושתנו היינו ביחד, אבל רק בגלל שפרנצ'סקה הייתה בבית הספר, לא מודעת לכל מה שקורה למשפחה שלנו, למשפחה הצעירה שלנו, שנוסדה רק לפני 14 שנים.

חודש של קרבות, של קרבות נגד המפלצת החדשה הזו, הבלתי ניתנת לתיאור, הרעה והערמומית, שצצה לפתע בראש הצעיר התוסס שלך.

ואז עוד חודש של לחימה קשה מצידך בשעה מרפאת גמלי, dove bullonato fermo immobile con una maschera di plastica appiccicata al volto, non potevi neanche muovere un sopracciglio altrimenti la macchina spara laser non colpiva quel solito maligno, che ancora non voleva sentir parlare di distruzione, di annientamento, di andarsene dalla tua testa. Niente.

אני עוצר אותם, אכן כדי לייצר אסונות גדולים עוד יותר הודות לבעלי ברית שבינתיים התיישבו בחוט השדרה שלך.

אני ואמא

Io e tua mamma abbiamo cercato di trasformare questa sporca faccenda in un gioco, in una burla, in gite ai centri commerciali romani, dove spesso dovevamo fare i conti con i bilanci familiari che dal 13 settembre diventavano sempre più magri.

הסיוע הכלכלי שהגיע אלינו מקרובי משפחה וחברים השתמשנו בו בקפדנות כדי לשלם עבור נסיעות, נסיעות רצופות, הוצאות רפואיות שגדלו, התרופות שהלב הטוב של הוותיקן סיפק לנו לא פעם וביורוקרטיית הבריאות האיטלקית לא עברו.

ואז הקרב האינסופי שנעזר על ידי הרופאים הנפלאים שלבית החולים לילדים ישו תינוק, שעזרו לך עד שהגליומה המפוזרת שלך ניצחה גם את המדע שלהם.

ניצחון

מ יום ראשון 12 ביולי 2020 הכריז על הניצחון של "גליומה מפוזרת בקו האמצע, H3K27M, ביטוי יתר של p53, IDH1 neg, ATRX מוטציה"על מוחותיהם החזקים, בראשות פרופ' הדגול. פרנק לוקאטלי, מן הנשגב אנג'לה מסטרונוצי, מחברינו המתוקים והתקפים מאוד לטיול אנטונלה קצ'יון ומילנה פיאנו.

מ שבת 29 באוגוסט 2020 גם אתה ויתרת ונשכבת על מיטה, אילמת.

מזג האוויר. היה לנו מאוד מאוד מעט.

מעט זמן לדבר, מעט זמן לצחוק, מעט זמן ליהנות, מעט זמן לכעוס, מעט זמן לחבק, מעט זמן להתכרבל.

Mentre alle una di notte, in pieno sonno, mamma Giuseppina mi chiamava per darti il biberon, pensavamo più al sonno che ai tuoi gemiti. Adesso, che non li sentiamo più ormai da un mese, preghiamo Dio di poter sentire un tuo alito, un tuo vagito, una tua parola, un tuo sussurro.

E poi l’asilo: praticamente una seconda casa. Presi dal lavoro e dalle faccende quotidiane della casa, io e mamma Giuseppina potevamo goderci dei tuoi giochi, dei tuoi primi passi, delle tue pappine sputate con disgusto, solo poche ore al giorno.

ולבסוף בחופשת הקיץ היית שלנו, רק שלנו, ואנחנו רק שלך, וכלום ולא של אף אחד אחר.