קרא את הסיפור של סן ג'וזפה מוסקטי "הרופא הקדוש" מנאפולי
סיכום
לידה בגן עדן
המוות, עבור הנוצרים, קיים לידה בגן עדן e per questo le feste dei santi si celebrano nel giorno della loro dipartita dal mondo.
גם החג של סן ג'וזפה מוסקאטי היה אמור להתקיים 12 באפריל מדי שנה, אבל מסיבות פסטורליות (כדי למנוע את החגיגה בתקופת התענית), הקהילה לפולחן האלוהי הצליחה לחגוג אותו ביום 16 בנובמבר.
ביום זה, למעשה, בשנת 1930, שרידי התמותה של הקדוש הועברו ל- כְּנֵסִיָה של ה יֵשׁוּעַ חדש, ובאותו יום, ב-1975, הוא הוכה.
מכיוון שהמרטירולוגיה הרומית והלוחות הליטורגיים והלא-ליטורגיים, באופן כללי, מציבים את הזיכרון ב-12 באפריל, החיבור ההגיוגרפי הזה נמצא גם ב-12 באפריל וגם ב-16 בנובמבר.
הוּלֶדֶת
ג'וזפה מוסקאטי נולד ב-25 ביולי 1880 בבנבנטו, במקום השביעי מבין תשעה. יְלָדִים של השופט פרנצ'סקו מוסקאטי ושל רוזה דה לוקה, של המרקיזות של רוזטו. הוא הוטבל ב-31 ביולי 1880.
בשנת 1881 עברה משפחת מוסקאטי לאנקונה ולאחר מכן ל נאפולי, שם ערך ג'וזפה את הקודש הראשון שלו בחג ההתעברות ללא רבב ב-1888.
מ-1889 עד 1894 סיים ג'וזפה את לימודיו התיכוניים ולאחר מכן את לימודיו התיכוניים ב"ויטוריו עמנואלה", והשיג את תעודת התיכון עם ציונים מבריקים בשנת 1897, בגיל 17 בלבד. כמה חודשים לאחר מכן החל את לימודיו באוניברסיטה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה הנפוליטנית.
רְגִישׁוּת
Fin dalla più giovane età, Giuseppe Moscati dimostra una sensibilità acuta per le sofferenze fisiche altrui; ma il suo sguardo non si ferma ad esse: penetra fino agli ultimi recessi del cuore umano. Vuole guarire o lenire le piaghe del corpo, ma è, al tempo stesso, profondamente convinto che anima e corpo sono tutt’uno e desidera ardentemente di preparare i suoi fratelli sofferenti all’opera salvifica del Medico Divino.
תוֹאַר
ב-4 באוגוסט 1903, ג'וזפה מוסקאטי השיג את התואר הרפואי שלו עם ציונים מלאים וזכות לעיתונות, ובכך ראוי להכתיר את "קורות חייםמלימודיו באוניברסיטה.
משנת 1904 שירת מוסקאטי, לאחר שעבר שתי תחרויות, כקואדיוטור בבית החולים אינקורבילי, ב נאפולי, ובין היתר מארגן את אשפוזם של נפגעי כלבת ובאמצעות התערבות אישית אמיצה מאוד, מציל את החולים בבית החולים של טורה דל גרקו, במהלך התפרצות הווזוב ב-1906.
בית חולים
בשנים הבאות השיג ג'וזפה מוסקאטי את ההתאמה, בתחרות למבחנים, לשירות המעבדה בבית החולים למחלות זיהומיותדומיניק קוטונו.
בשנת 1911 הוא השתתף בתחרות הפומבית על שש תפקידי עוזר רגילים בבתי החולים המאוחדים וניצח בה באופן סנסציוני. המינויים לסייעת רגילה עוקבים זה אחר זה, בבתי חולים ולאחר מכן, בעקבות התחרות לרופא רגיל, המינוי למנהל החדר, כלומר לראשוני. במלחמת העולם הראשונה היה מנהל המחלקות הצבאיות באוספדלי ריוניטי.
לזה "קורות חייםבית החולים מוקפים על ידי השלבים השונים של האוניברסיטה והשלבים המדעיים: משנות האוניברסיטה ועד 1908, מוסקאטי היה עוזר מרצון במעבדה לפיזיולוגיה; משנת 1908 ואילך היה עוזר מלא במכון לכימיה פיזיולוגית. בעקבות תחרות מונה למאמן בהתנדבות של המרפאה הרפואית III, ואחראי על המחלקה הכימית עד 1911. במקביל עבר את רמות ההוראה השונות.
הוֹרָאָה
ב-1911 השיג, לפי כישורים, את המרצה החופשי בכימיה פיזיולוגית; מוטלת עליו המשימה להנחות מחקר מדעי וניסיוני במכון לכימיה ביולוגית. מאז 1911 הוא מלמד, ללא הפרעה, "חקירות מעבדה הוחלו על המרפאה"ו"כימיה מיושמת ברפואה”, עם תרגילים והדגמות מעשיות. באופן פרטי, במהלך כמה שנות לימודים, הוא לימד בוגרים וסטודנטים רבים סמיולוגיה (לימוד של כל סוג של סימן, בין אם זה לשוני, חזותי, מחוות וכו') וקזואולוגיה אנטומית בבתי חולים, קלינית ופתולוגית. במשך כמה שנים אקדמיות היה מורה מחליף בקורסים הרשמיים של כימיה פיזיולוגית ופיזיולוגיה.
Nel 1922, consegue la Libera Docenza in Clinica Medica generale, con dispensa dalla lezione o dalla prova pratica ad unanimità di voti della commissione.Celebre e ricercatissimo nell’ambiente partenopeo quando è ancora giovanissimo, il professore Moscati conquista ben presto una fama di portata nazionale ed internazionale per le sue ricerche originali, i risultati delle quali vengono da lui pubblicati in varie riviste scientifiche italiane ed estere.
הצלחות
עם זאת, לא רק או אפילו בעיקר התכונות הגאוניות וההצלחות המרעישות של מוסקאטי מעוררות את פליאתם של המתקרבים אליו. יותר מכל, עצם אישיותו מותירה רושם עמוק על הפוגשים אותו, חייו הצלולים והקוהרנטיים, כולם חדורי אמונה וצדקה כלפי אלוהים וכלפי גברים. מוסקאטי הוא מדען מהשורה הראשונה; אבל מבחינתו אין ניגודים בין אמונה למדע: כחוקר הוא בשירות האמת והאמת לעולם אינה עומדת בסתירה לעצמה ואף לא, אפילו פחות, למה שגילתה לנו האמת הנצחית.
מוסקאטי רואה במטופליו את המשיח סובל, אוהב אותו ומשרת אותו בהם. זה המומנטום הזה של אהבה נדיב שדוחף אותו לעשות את המקסימום למען הסובלים, לא לחכות שהחולים יגיעו אליו, אלא לחפש אותם בשכונות העניות והנטושות ביותר של העיר, לטפל בהם בחינם, אכן, לעזור. אותם עם הרווחים שלו.
וכולם, אבל במיוחד אלה שחיים באומללות, רואים בהערצה את הכוח האלוהי המחייה את הנדיב שלהם. כך הופך מוסקאטי לשליח של יֵשׁוּעַ: מבלי להטיף מעולם, הוא מכריז, בצדקתו ובאופן שבו הוא חי את מקצועו כרופא, את הרועה האלוהי ומוביל אנשים מדוכאים הצמאים לאמת ולטוב אליו. הפעילות החיצונית גדלה בהתמדה, אך גם שעות התפילה שלו מתארכות ופגישותיו עם יֵשׁוּעַ קודש.
טבעת נישואים
תפיסתו את היחס בין אמונה למדע מסוכמת היטב בשתיים ממחשבותיו:
«לא מדע, אלא צדקה שינתה את העולם, בתקופות מסוימות; ורק מעט מאוד גברים נכנסו להיסטוריה למדע; אבל כולם יוכלו להישאר בלתי מתכלים, סמל לנצח החיים, שבו המוות אינו אלא שלב, מטמורפוזה לעלייה גבוהה יותר, אם יתמסרו לטוב.»
«המדע מבטיח לנו רווחה ולכל היותר הנאה; דת ואמונה נותנות לנו מזור של נחמה ואושר אמיתי...»
ב-12 באפריל 1927, פרופ. מוסקאטי, לאחר שנטל חלק במיסה, כמדי יום, ולאחר שמילא את תפקידיו בבית החולים ובפרקטיקה הפרטית שלו, חש ברע ומת בכורסתו, קוצץ בפעילות מלאה, בגיל 46 בלבד; הידיעה על מותו מודעת ומופצת מפה לאוזן במילים: "דוקטור סנטו מת".
ג'וזפה מוסקאטי הועלה לכבוד המזבח על ידי הקדוש ברוך הוא פאולוס השישי (ג'ובאני בטיסטה מונטיני, 1963-1978), במהלך השנה הקדושה, ב-16 בנובמבר 1975; הוכרז כקדוש על ידי St.יוחנן פאולוס השני (Karol Józef Wojtyła, 1978-2005), ב-25 באוקטובר 1987.
ג'וזפה מוסקאטי, שמסנטו נהנה מסירות רבה ל נאפולילמעשה נולד בבנבנטו ב-1880 ואף היה לו מוצא אוולינו. בֵּן ואחיין של שופטים, חייו המקצועיים נראו מסומנים, אבל איש לא השלים עם אמונתו הגדולה שהובילה אותו במהרה לדרך אחרת...
"המקום שלי ליד החולים!"
בשנת 1892, כאשר ג'וזפה היה נער, אחיו נפצע קשה כשנפל מסוסו ובעקבות התאונה החל לסבול מאפילפסיה. זו בוודאי המודעות המוקדמת של קוצר חיי האדם, הנפגעים מסבל, או אולי הראייה המתמשכת של החולים מחלון בית אביו המשקיף על האוספדל דלי אינקורבילי, שהובילה את ג'וזפה להעדיף את הפקולטה לרפואה על פני זה של החוק. אז הרפואה והמדע בכלל היו קרקע פורייה לחומרנות, אבל יוסף מצליח לשמור אותו במרחק, להזין את אמונתו בסעודת היומיום.
הרופא של כולם
ג'וזפה מסיים את לימודיו בצורה מבריקה והוא רופא מבטיח: אפילו לא בן 30 הוא מתפרסם בזכות האבחנות המיידיות והמדויקות שלו, שנראות מופלאות בהתחשב באמצעים הדלים של התקופה. למי שמציין בפניו הוא משיב שזה בזכות התפילה, כי כן אלוהים יוצר החיים, בעוד שרופאים יכולים להיות רק משתפי פעולה לא ראויים. מתוך מודעות זו הוא הולך לעבודה כל יום, הן ל-Ospedale degli Incurabili, שם הוא ימונה לרופא ראשי ב-1925, והן למרפאה הפרטית שלו, שבה כולם מתקבלים בברכה ושם הוא אינו מחייב את העניים, אלא משלם. הם ייצאו לטיפול, הן בביקורי הבית התכופים שבהם הוא מביא נחמה רוחנית והן בסיוע רפואי. אומרים שפעם אחת, לאחר שריפא עובד ממורסה בריאות שכולם טעו בשחפת, הוא רצה לשלם לו עם כל חסכונותיו, אבל ג'וזפה ביקש ממנו כשכר ללכת להודאה: "כי זה אלוהים מי הציל אותך".
מדע ואמונה
בנוסף להתמסרות לטיפול בחולים, ג'וזפה הוא גם חוקר מצוין שמתנסה בטכניקות חדשות ובתרופות חדשות, כמו אינסולין, שב-1922 החל לשמש בטיפול בסוכרת. הוא כל כך מיומן בנתיחות שלאחר המוות, שבשנת 1925 הופקד על ניהול המכון לאנטומיה פתולוגית. זה לא יוצא דופן לראות אותו עושה את סימן הצלב לפני ניתוח גופה, מתוך כבוד לגוף שהיה אדם אהוב על ידי אלוהים. עבורו המדע והאמונה אינם שני עולמות רחוקים, נפרדים ובלתי ניתנים לגישור, אלא שני יסודות המתקיימים במקביל בחיי היומיום שלו, המורכבים ממסירות גדולה למרים הבתולה, של פיכחון ועוני אישי בעקבות פרנציסקוס הקדוש, ושל הבחירה בפרישות כדי לקבל יותר זמן למספר המטופלים ההולך וגדל שלו.
התפרצות הווזוב והכולרה
ישנן שתי אפיזודות חשובות בחייו של ג'וזפה מוסקטי, אשר הופכות את גדולתה של דמות זו להבנה טובה יותר: ב-8 באפריל 1906 החל וזוב להתפרץ. ג'וזפה מבין מיד את המצב והולך לטורה דל גרקו, שם יש ל-Ospedale degli Incurabili סניף קטן, כדי להציל את החולים. כאשר אפילו המטופל האחרון בטוח, המבנה, למעשה, קורס. אולם בשנת 1911, א נאפולי מגפת כולרה מתפשטת ושוב ג'וזפה לא רק יהיה קרוב לחולים ללא חשש מהידבקות, אלא גם בחזית בפעילות המחקר שלו שתתרום רבות להכלת המחלה.
רופא ושליח עד הסוף
כולם הולכים לסטודיו של ג'וזפה מוסקטי, אפילו אנשים מפורסמים כמו הטנור אנריקו קארוסו וברטולו לונגו המבורך. לכולם הוא שמר את אותה תשומת לב ואותה הקפדה, כי בכל פנים הוא רואה את זה של יֵשׁוּעַ סֵבֶל. בחדר ההמתנה יש כיתוב להסדרת האגרות: "מי שיכול להכניס משהו, מי שצריך לקחת". הוא נמצא שם, במקומו, בכורסה שלו - זו שהפכה לימים לשריד ראוי להערצה - ב-12 באפריל 1927 כשהתקף לב הרג אותו בגיל 47. הוא יוכרז כקדוש על ידי יוחנן פאולוס השני ב-1987 בתום הסינוד של הבישופים על הייעוד והשליחות של הדיוטות בתוך כְּנֵסִיָה.
