קראו והאזינו לאגדה "תער השווא" של לאונרדו דה וינצ'י

סיכום

בואו נקרא ביחד

Un giorno il rasoio uscì dal suo manico e si mise a prendere il Sole. Vedendo il Sole che si specchiava sul metallo lucido, il rasoio si riempì d’orgoglio e disse: “Come sono bello: perfino il Sole si specchia su di me. Eppure devo faticare ogni giorno; sono proprio stufo di tagliare barbe.

Anzi, sapete cosa faccio? Me ne vado. E non tornerò più alla bottega del barbiere. Mi nasconderò e mi godrò in pace la mia bella vita”.
התער ברח מהחנות והתחבא במערה, כדי לא להימצא על ידי הספר. הוא שהה שם כמה חודשים, ואז הוא יצא מהמערה והכניס את עצמו לשמש אבל זה כבר לא השתקף על הלהב שלו: סכין הגילוח איבד את הלהב שלו והיה מכוסה חלודה מלמעלה למטה.

מיואש, הוא קונן, "אה, אם רק הייתי נשאר במספרה. הייתי צריך להמשיך לגזום זקנים, כדי שאשאר חד ומבריק; עכשיו אני רק ברזל ישן שצריך לזרוק".
זה מה שקורה למי שמפסיק ללמוד ולהתעמל ומתמסר לבילוי: המוח שלהם, כמו ברזל, מאבד את הקצה והזוהר שלו ומכוסה חלודה של בורות.