ריבוי, אם אין לו לכידות של אחדות, הוא מקור הפילוגים והמריבות
אוגוסטינוס הקדוש,נְאוּם272/B, 2
אין שלום! 4
מחלוקת הקטלג'וי
הדיסקורד הוא צופן של הקיום האנושי. מובילים אותנו לחלק את עצמנו, ליצור אחד את השני מִלחָמָה, להסתכל עלינו בחוסר אמון. אנו תורמים באופן פעיל לבניית עולם של רוע.
Lo avevano capito anche gli antichi greci che avevano immaginato una dea specificamente dedita alla discordia.
Si tratta di Eris che Omero definisce “signora del dolore”. Eris è particolarmente attiva durante le guerre, accanto al fratello Ares, con lo scopo di rendere combattivi i cuori dei soldati in guerra.
אחד הפרקים המפורסמים שרואה אותה גיבור זה מה שקרה במהלך המשתה לחתונתם של פלאוס ותטיס, שאריס לא הוזמן אליו (כולנו היינו רוצים למנוע מחלוקת ברגעי חגיגה). כדי לנקום, אריס זורק בין האורחים תפוח שעליו היה כתוב "ליפה ביותר".
Da qui la lite tra Era, Afrodite e Atena per contendersi il titolo onorifico.
מתוך מחלוקת סתמית, כמו זו, יכולות להיווצר השלכות מזיקות: למעשה, מאותה ריב נוביל למלחמת טרויה!
מתחיל בגאווה
מחלוקת ופילוג, כמו זו שהתרחשה בבבל (ראה בר' יא, א-ט), שבה אנחנו כבר לא מבינים זה את זה, הם הסימן להיעדר הרוח. החלוקה היא בינינו, אבל הרבה פעמים היא גם בתוכנו, כשקולות סותרים מתרגשים ונאבקים בתוכנו. לֵב.
Di solito l’origine della divisione è la superbia, la pretesa di sembrare migliori degli altri: le tre dee greche si contendono un titolo persino illusorio.
Andiamo spesso dietro a gratificazioni che non esistono, si chiamano infatti vanità, cose vuote e inconsistenti, che però muovono il nostro animo a schierarsi a battaglia.
כאשר אנו טוענים להיות הראשונים או הטובים ביותר, האחר הופך ליריב שיש להביס: אריס, מחלוקת, גורם ללב שלנו להעז, מסמא את הראייה שלנו, מונע מאיתנו לראות מי מולנו, אנחנו רק רוצים לחסל את אחר באשליה שבדרך זו סוף סוף יהיה לנו את המרחב הראוי שלנו. האחר עם נוכחותו מחזיר לנו את תמונת התבוסה והמגבלה שלנו.
צור את התנאים
באופן פרדוקסלי, למרות שזהו המצב הרגיל של הלב האנושי, כולנו ממהרים לזהות שלא היינו רוצים לחיות בפילוג, אבל אנחנו מאשרים שאנחנו רוצים הרמוניה, שלווה ושלווה.
הטקסט של המעשי השליחיםמפנה את תשומת לבנו לאותם תנאים המאפשרים קבלת התייחדות כאות רוּחַ.
Prima di tutto ci viene detto che i discepoli si trovavano nello stesso luogo (cf At 2,1): non sono dispersi, non stanno lavorando ciascuno per se stesso, ma si ritrovano, forse per condividere coraggiosamente quello che stanno vivendo.
הם לא מגנים על עצמם ולא נפרדים. להישאר באותו מקום פירושו להפסיק לנהל מלחמה אחד נגד השני, לאכלס יחד את היקר לנו. הם באותו פרויקט, באותו רצון, באותו חלום.
לַחֲלוֹק
L’immagine dello Spirito descritta in questo testo è quella di uno stesso fuoco che si divide, una stessa sorgente, da cui ciascuno riceve.
הרוח היא המקום שבו אנו רוצים לַחֲלוֹק, איפה שאף אחד לא שומר על עצמו, שבו אנחנו מזהים אחד את השני יְלָדִים של אחד בעצמו אַבָּא, dove mettiamo insieme quello che abbiamo, le nostre risorse, le nostre conoscenze, i nostri doni.
חיבור ושיתוף הם מעשה אמיץ ומסיבה זו לא כל כך תדיר. בדרך כלל אנו נוטים לחפש את האינטרס האישי שלנו.
לתקשר
השפעת הרוח היא ה שִׁתוּף כי התלמידים מצליחים להפוך את עצמם למובנים למרות שהם מדברים בשפות שונות. לא במקרהלתקשרושִׁתוּףיש את אותו שורש:בהצטיינות–munus, להפגיש אmunus, שהיא גם מתנה וגם אחריות.
Il segno della comunione è il successo della comunicazione: parliamo la stessa lingua, cioè riusciamo a capirci, perché abbiamo nel cuore lo stesso desiderio.
Quando la comunione si spezza, non ci si capisce più, si diventa estranei.
אם נחשוב על זה, מה ששובר את הקהילה הוא כל מה שלא בא מהרוח: אנחנו כבר לא מסוגלים להבין אחד את השני כשכל אחד רק מחפש את הסיבות שלו, כשאנחנו מנסים טריק השני, כשאנחנו מסתתרים מאחורי הדעות הקדומות שלנו.
סליחה פרי הרוח
לעומת זאת, הטקסט של ההבשורה של יוחנןמזכיר לנו שהיכן שישאהבה, כפי שאמר הקדוש אוגוסטינוס, לא יכול להיות פחד (ראהוידוייםI,14): מתי יֵשׁוּעַ הוא נמצא בתוך הקהילה ונותן את הרוח, הדלתות של הקנאקל מתחילות להיפתח, בטח לא מיד, אבל זו תחילתו של מסע.
ופרי הרוח, אומר לנו אתהבשורה של יוחנן, è la capacità di perdonare: lo Spirito è pace.
Se non perdoniamo, tratteniamo presso di noi il male, il rancore, la rabbia. Perdonare vuol dire lasciar andare.
זהו שחרור לא רק למי שסולח לו, אלא גם למי שסולח. הרוח היא המקום שבו יש סליחה.
החמקמק
רוח היא כמו רוּחַ (At 2,2) e come soffio (Gv 20,22), è inafferrabile. Ne sentiamo gli effetti, ma non possiamo né afferrarlo, né trattenerlo.
הרוח נושבת לאן שהוא רוצה, אנחנו יכולים לקרוא לו, לחכות לו, ליצור את התנאים לקבל את פניו, אבל הוא תמיד מפתיע אותנו בנוכחותו.
בחיינו אנו יכולים לבחור אם לעורר את נוכחות הרוח או שמא נרצה להמשיך לזרוק תפוחים על נשפים של אחרים רק בגלל שלא הוזמנו!
קרא בפנים
האם אני אדם שיוצר התייחדות או שמביא מחלוקת?
היכן אוכל לזהות את פעולתה של רוח הקודש בי ובסביבתי?
